נפילת השכינה והשלכת הלוחות – בין הזוהר לתיקונים

ראינו כי מיתוס השכינה הנפולה חורג מגדר הסבר ספציפי לגלות והופך להיות סיפור ממשמע לאירועי יסוד . ברצוני להביא כאן דוגמה מרתקת לכך מדרשה של בעל התיקונים הכורכת מיתוס זה בשבירת הלוחות , ולעמוד על מאפייניה הייחודיים של תפיסתו תוך השוואתה לדרשה מגוף הזוהר . המיתוס המקראי על אודות בת ציון הנפולה זכה לביטוי רחב בספרות הזוהרית ובספרות התיקונים . בזוהר לפרשת ויקרא , ח״ג ו ע״א , נוכל למצוא דרשה עשירה המפתחת מיתוס זה . גם במרכזה עומד הפסוק מעורר החרדה מנבואת עמוס , ׳נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל׳ . בדומה לדרשת חז״ל אשר הופכת את משמעותו המקורית של הפסוק על ידי שיבושו וקריאתו השונה , 58 גם רבי שמעון בר יוחאי בדרשה הזוהרית מציע פרשנות חדשה אשר תפוגג את תוכנו המאיים . רשב״י אינו נענה לניסיון החז״לי לקרוא את נבואת החורבן והקינה כהבטחת נחמה , הוא חוזר אל פשט הפסוק הטוען לאי קימתה של בתולת ישראל – אך מסייג אותו : השכינה אכן לא תקום מעצמה , אלא האל הוא שיקים אותה . תא חזי , בכלהו גלוותא דגלו ישראל לכלהו שוי זמנא וקצא ובכלהו הוי ישראל תייבין לקודשא בריך הוא ובתולת ישראל הות תבת לאתרהא בההוא זמנא דגזר עלה ...  אל הספר
הוצאת אוניברסיטת בר אילן