המנודה בהלכה היהודית – סימון יזום של חריג חברתי באמצעות ריח גוף

בתת הפרק הקודם עסקנו בפן הרעיוני המופיע במקורות היהודיים ש״אדם ניכר לפי ריחו״ , היינו הוא מדיף ריח שבאמצעותו אפשר לתהות על קנקנו לעמוד על מעשיו ומידותיו , לטוב ולרע . במסגרת תת פרק זה ברצוני להצביע על פן הלכתי מעשי של סימון חברתי באמצעות ריח , וזאת באמצעות נוהגי נידוי שפעלו בחברה היהודית הקדומה . יוער , כי חלק מהדברים שאדון בהם רלוונטיים גם לאבל , אך כאן אתייחס למנודה בלבד . המנודה הוא אדם החורג מנורמות חברתיות מסוימות והוא פוגע במרקם הקהילתי . הנידוי הוא אמצעי להחזרת הסדר החברתי על כנו באמצעות הפעלת שורה של סנקציות על המנודה . בעולם הקדום נהגו דרכים שונות לטיפול בחורגים מהחברה . המצורע , למשל , מסומן על ידי הופעתו החיצונית המרושלת . הוא מורחק מהקהילה באופן פיזי ומותר לו לשוב לחיקה רק לאחר תהליך של היטהרות טקסית . בניגוד למצורע , המנודה ממשיך לפעול בחברה , אך הסובבים אותו נוהגים בו הרחקה ( אסור לשבת בד׳ אמותיו ) , ביזוי ודחייה . שלושת הגורמים הללו באים לידי ביטוי בפועל בכמה הגבלות הקשורות 31 פתח עינים , ח״א , לה ע״ב . 32 על דיני נידוי במקורות חז״ל ראה ליבזון , נידוי , עמ׳ . 202 - 177 3...  אל הספר
הוצאת אוניברסיטת בר אילן