אחד מזכרונות ילדותי הבלתי נשכחים מבית זקני , רבי דוד שמש ע״ה ( אפגניסטן וישראל , , ( 1985 - 1901 היה אותם ״ציצים ופרחים״ שעיטרו את ביתו ביום השבת . זכורני שסבי הקפיד להניח מדי שבת בשבתו על השולחן הגדול שניצב בחדר האורחים שני אגרטלים של בשמים , עליהם בירך והריח לעתים מזומנות . האחד של אגודת הדסים ירוקים ורעננים והשני של ורדים בשלל צבעים שגידל בחצר ביתו לצד עצי פרי מגוונים . יותר מכול אני זוכר את ריחם הנעים של הבשמים שאפף את הבית כולו , ניחוח שלימים נהגתי לכנות ״ריח השבת״ של בית סבא . אולם כשהלך לעולמו נגנזו אתו אותם ריחות . הקרבה של האדם המודרני לבשמים שמקורם בטבע מצומצמת . מקורות העבר מלמדים על זיקה הדוקה בין האדם לבשמים ולצמחי קטורת בחיי המעשה וכן על כך שבשמים תפסו מקום ניכר גם בעולם הרוח והדת . ניחוחם הנעים , התחושה הטובה שהם השרו על הפרט ועל המרחב המשפחתי והציבורי , כמו גם סמליותם בתרבות ובעולם האמונות , הביאו לכך שהם שולבו בשורה של טקסים ומנהגים עממיים . הקדמונים נהנו מריחם של בשמים בעיתויים ובהזדמנויות מגוונים . הריחו בהם לשם הנאה במהלך ימי השבוע או בימי שבת ומועד כדי להרבות בברכו...
אל הספר