ב. טענות המכוונות נגד פסק־הדין

. 312 § יש להבחין בין טענות המכוונות נגד כוחו המחייב של פסק הדין כמעשה שיפוטי לבין טענות המכוונות לתקוף את תוכנו של הפסק . לסוג הטענות הראשון שייכת הטענה בדבר חוסר סמכותו של בית המשפט שנתן את פםק הדין . בעל הדין אינו חולק על ההכרעה השיפוטית לגופה , אלא מבקש לערער אותה מיסודה הלגיטימי , כמעשה שיפוטי . פסק דין שנתן בית משפט מחוסר סמכות הינו בטל , חסר כל נפקות משפטית , וממילא אין בכוחו להקים מעשה בית דין בהתדיינות אחרת בין אותם בעלי דין . חוסר סמכות של בית המשפט הוא עילה מוכרת ומקובלת לתקיפת עקיפין של המעשה השיפוטי . מן הצד האחר , הטענה שנפלה טעות בפסק הדין מבקשת לתקוף את פסק הדין לגופו , בשאלה משפטית או בקביעה עובדתית . הכלל הוא , שטענה כזו אינה יכולה להוות עילה למניעת חלותו של מעשה בית דין . מעצם הרעיון הטבוע בו , חוסם כלל מעשה בית דין את האפשרות להעמיד את ההכרעה השיפוטית , נושא טענת ההשתק , לביקורת ולבדיקה על ידי בית משפט אחר בדרך של תקיפת עקיפין . אכן , טמונה בכך הסכנה בדבר הנצחתן של טעויות , אך התכלית שאליה מכוון הכלל , קרי , סוף לדיונים משפטיים על מנת להשליט יציבות ושקט במשפט , מו...  אל הספר