במובן מסוים יכולנו לדעת כבר מתיאורו של רוזנצווייג את ההתגלות כי הגאולה לא הייתה יכולה להיות אחרת מאשר אישית מאוד . הרי סביר להניח כי לו הייתה ההתגלות התרחשות בין האל לבין היחיד בכל ייחודיותו , הייתה אותה התרחשות של גאולה המושתתת עליה צריכה גם היא למצוא את אחיזתה בעמקי הווייתו של היחיד . וכן הוא הדבר . אותה ' אמת ' שנראית על ידי היחיד במעמד תפילת הרבים דורשת ' אימות ' ( die Bewahrung ) בחייו הממשיים . ' ברם האימות ' , כותב רוזנצווייג , ' מתרחש במה שהכי שייך לאדם , בחייו של היחיד ' . משמע , ההתגלות מחייבת את האדם לתת לה ביטוי בחייו ובמעשיו לאחר התרחשותה : מעשים אלו מבססים את אמיתותה של ההתגלות . יש להניח לאמת ' השלמה ' להישען על עצמה , טוען רוזנצווייג , ' ועם זאת – האדם שומר את החלק שאותו הוא מכיר כאמת הנצחית ' . משמעות הדבר היא שכפי שההתגלות בנתה גשר מהסובייקטיבי ביותר לאובייקטיבי ביותר , כך הוא גם עם הגאולה : אימות האמת יחול בחייו של האדם על פי מידת אחיזתו בה , בהתאם לנסיבות חייו וליכולתו . ואכן מבט מעמיק אל תוך לבם של אותם רגעים של ההתגלות והגאולה מגלה דמיון חשוב ביותר בתיאורו של רוזנ...
אל הספר