במכתב ליוסף פראגר שבו הוא מסביר את ההבדל העקרוני בינו לבין היהדות הרפורמית , רוזנצווייג מציע משל אשר מסכם יפה את יחסו המורכב ליהדות על כל מרכיביה , כפי שראינו במהלך פרק זה , ובייחוד בחלקו השני : אינך רואה את ההבדל העקרוני הגדול הקיים בינינו לבין הרפורמה הוותיקה , כלומר , ממשיכיה היום ? אנו מתירים ליהדות האובייקטיבית להיות כפי שהיא ; איננו רוצים לערוך לה רפורמה , אלא להניח לה את הרפורמה – העצמית שלה , אותה היא כבר תמצא , כפי שהיא תמיד ידעה למצוא . איננו רוצים להקים בית חדש על יד הישן , ובוודאי לא במקומו . אנחנו רק רוצים להקים לעצמנו אוהל עם ההבנה העצמית שאוהל איננו בית – שהרי כאן , בדיוק היכן שאנו נמצאים , אין בית , ואנו בכל זאת רוצים שיהיה לנו גג מעל ראשנו . כאשר שוב נראה את הבית מולנו , נשמח להיכנס אליו . עבורנו , המעשה ( die Praxis ) קודם לתאוריה , ואילו ברפורמה הדברים היו הפוכים . לפי משל זה , ה ' בית ' הנו בניינה של היהדות ה ' אובייקטיבית ' – לאמור , היהדות ההיסטורית כפי שהיא מתפתחת ומתהווה במרוצת הדורות . היהודי באשר הוא – בין אם הוא נמצא בתוך הבית ובין אם הוא נמצא מחוצה לו – שייך...
אל הספר