הפרשה , שבה שלוש נבואות , מסיימת את חטיבת הנבואות הראשונה בספר ( א , ב – ג , יב ) , ומביאה לשיא את שני המוטיבים המרכזיים בחטיבה : תוכחה ופורענות . כמו בפרשה הקודמת התוכחה מתמקדת בגינוי העוולות המוסריות של המעמדות החזקים וההנהגה ( בלי להזכיר את המלך ; וראו לעיל עמ ' 31 ) ובהתנהגות הנפשעת של נביאי השקר . אלא שכאן הדימויים חריפים יותר , הלשון בוטה יותר וההאשמות עקרוניות יותר . החריפות מתבטאת בדימוי העם המדוכא לצאן מובל לטבח , שמנצלים בו כל שאפשר לנצל : עור , בשר ועצמות ( פס ' ב ג ) , בלא שמץ של חמלה . בוטות הלשון ניכרת בביטויים כמו שנ " א , גז " ל ( פס ' ב ) , פש " ט עור , פצ " ח עצמות ( פס ' ג ) , נש " ך ( פס ' ה ' ) , תע " ב ( פס ' ט ) ודמים ( פס ' י ) . שלא כמו בפרשה הקודמת כאן אין פירוט ענייני של הפשעים ( כגון גזל אדמות וגירוש אוכלוסיות חלשות מבתיהן [ ב , ט ] , או שוד של " שובי מלחמה " [ ב , ח ]) אלא הכללות המדגישות את ההיבט העקרוני של פשעי המעמדות החזקים . במיוחד בולטת ההאשמה שאכזריות המנהיגים נובעת לא רק משיקולים של תועלת פרטית , דבר פסול לכשעצמו , אלא גם מעיוות נפשי עמוק ומהותי יות...
אל הספר