חלוקת המדינה לאזורי בחירה נדונה במסגרות רבות , וכמה הצעות לאימוץ השיטה של אזורי בחירה אף הונחו על שולחן הכנסת . לדוגמה , לאחר הבחירות לכנסת ה 12 ( ב 1988 ) החליטו שתי המפלגות הגדולות — הליכוד והמערך — להקים ועדה משותפת לבחינת ההצעות לשינוי שיטת הבחירות . בראשות הוועדה עמד גד יעקבי ממפלגת העבודה , שהיה אז השר לתכנון כלכלי . בדוח שהגישה הוועדה במאי 1989 היא המליצה כי 60 חברי כנסת ייבחרו ב 20 אזורי בחירה , 3 נציגים בכל אזור , ושאר חברי הכנסת ייבחרו בשיטה הארצית הרשימתית המקובלת . ההמלצה קבעה שכל מפלגה תציג 3 מועמדים בכל מחוז שבו תחליט להתמודד , ובידי הבוחרים יהיו למעשה 3 קולות — 1 להצבעה לרשימה הארצית ו 2 למועמדים הנבחרים ברמת המחוז . עוד המליצה הוועדה להקפיד על מספר שווה ככל האפשר של בעלי זכות בחירה בכל מחוז ומחוז ( ווטרמן וצפדיה , ; 1993 שפירא , . ( 1996 בהצעות לשינוי שיטת הבחירות דנים רבות בהעלאה מתונה של סף החסימה , באימוץ ממד אישי בפתק ההצבעה ובשינויים בנוסחת החלוקה . בחינת התוצאות של שינויים אלו היא בעייתית , עקב האי ודאות בעניין תוצאות הרפורמות והשפעתן על התנהגות המפלגות המתמוד...
אל הספר