למן המחצית השנייה של המאה העשרים הולכת וגוברת האי – נחת ממערכת החינוך ומחוסר יכולתה להתאים את עצמה לשינויים ברוח התקופה . אנשי חינוך והוראה מדברים כבר יותר מחמישים שנה על קריסת מודל בית הספר ה " חרושתי " . מודל זה עיצב את בית הספר , בהתאם לרוח הזמן של העידן התעשייתי , כפס ייצור שמפיק תוצרים הקרויים " תלמידים עם תעודת בגרות " . יורם הרפז , אחד מאנשי החינוך הפוריים בישראל , שפיתח את מודל " קהילות החשיבה " ( על כך ראו בהמשך ) , כתב על המודל הישן של בית הספר : " ההכרה שבית הספר המצוי מיצה את עצמו וכי אין עוד טעם לנסות לשפרו באמצעות מדיניות של ' עוד מאותו הדבר ' חודרת בהדרגה לתודעתם של רבים " . הרפז מאמץ את ביקורתו של אדוארד פיסק על " בית הספר החרושתי " וטוען ש " אנו מנסים להשתמש במוסד של המאה ה – 19 385 אברהמי ( לעיל הערה . ( 369 להכנת צעירים לחיים במאה ה – . " 21 רוני אבירם , ראש המרכז לעתידנות בחינוך באוניברסיטת בן – גוריון בנגב , ממשיל את הניסיונות לשפר את בית הספר בכלים המסורתיים ל " מומחי תחבורה שהמשיכו לתכנן את התחבורה העתידית כמבוססת על כרכרות משוכללות לאחר פיתוח המכונית בראשית המאה...
אל הספר