במאמרה " פוליטיקה וזיכרון קולקטיבי " מבקרת אניטה שפירא את המגמה הרווחת בשיח הפוסט – ציוני להציג את " ההיסטוריה כתולדות העוול , כתולדות המסכנות " . לטענתה , תהליך זה יוצר סוג של כתיבה שבו " ההיסטוריה הופכת להיות תיאור סנטימנטלי , שבו אנו אמורים להזדהות תמיד עם המנוצחים ולבקר את המנצחים " . כפי שציינתי בפתיחת הספר , שפירא מנתחת את " חוק הברזל של פיחות העבר " , האומר ש " ככל שהחדשות על העבר גרועות יותר , כן גוברת הנטייה להאמין בהן [ ... ] הניסיון להרבות בצבעי השחור בציור העבר מתקבל כאמין " . שפירא מדגימה את דינמיקת ההשחרה דרך גלגולו של מיתוס לטרון ( שהוצג בפרק השלישי לעיל , בסעיף " קורבנות המכה ה – , ( " 81 שנחרת בתודעה כסיפור שליחתם של קורבנות השואה מאוניית המעפילים היישר אל שדות הקטל . בהמשך אחבר את ביקורתה של שפירא על השימוש העודף בצבעי השחור לתיאור העבר הציוני עם גישתו ההיסטוריוגרפית של שלום בארון , שהצביע על אותה מגמה בתיאור העבר היהודי . . 1 " התפיסה הבכיינית של ההיסטוריה היהודית " : סאלו בארון אבקש לחלץ ממרתף ההיסטוריוגרפיה היהודית עמדה חשובה שכמעט נעלמה מן השיח המחקרי ומן הזיכרון ...
אל הספר