קודם שאפנה לניתוח בולטותו של השיח הקורבני בחברה הישראלית בשנים האחרונות , אבקש לתאר ציר היסטורי המציג היפוך הדרגתי של יחסה של החברה הישראלית היהודית למושג " קורבן " . השיח הציוני של ראשית הדרך היה רווי בתפיסה חיובית , עד כדי רומנטיזציה , של תפיסת " הקורבן " , הן כתנאי הכרחי להגשמת המפעל והן כביטוי לעוצמת הנכונות לתת את הכול כדי להגשימו . רבים הם המחקרים והעדויות המציגים את אתוס ההקרבה ואת רעיון הקורבן כאחת מאבני היסוד של ראשית מפעל ההתיישבות הציוני . המהפכה הציונית בכלל וחלוצי העליות הראשונות בפרט האדירו וטיפחו כמעט בכל דרך ומבע את המושג הזה . להלן דוגמאות מייצגות לעיצובו כקוד התנהגות מצופה מבני דור זה ( ההדגשות שלי ) : רחל ( : ( 1919 " נכספנו לקרבן , לעינוי , לכבלי אסיר , בהם נקדש ברמה את שם המולדת " . 8 מחקרים רבים עסקו בנושא זה . להלן כמה הפניות רלוונטיות : ראובן רוזנטל , הפרק " עקידת יצחק ומגש הכסף " , בתוך : האם השכול מת ? , ירושלים : כתר , , 2001 עמ ' ; 34 - 23 יעל זרובבל , " קרב , הקרבה , קורבן : תמורות באידיאולוגיית ההקרבה בישראל " , בתוך : אבנר בן – עמוס ודניאל בר – טל ( עורכי...
אל הספר