עצמו . מיהרתי לתפוס כיסא משלי ולהתיישב . גררתי את עצמי כמה שיותר קרוב לעמוס . זה לא משפט שדה כאן . כן , זה נכון , הודיתי , דוגרי זה נכון , התחרפנתי , לא פחות , לכן צעקתי מול כולם , אבל היתה לי סיבה טובה , כי איך לעזאזל אני אמור לסכן חיים של חיילים בשטח אויב ? הם עצמם חיים מאז הלילה ההוא בתחושה שאין להם גיבוי מאחור . נשבע לך . הם אומרים לעצמם שבגב שלנו אין על מי לסמוך . נשמעתי תוקפני , אני חושב . פורמן זינק , " על זה אני מדבר . בדיוק על זה אני מדבר . אי אפשר לפקד על המוצב ככה . " כמעט התנפלתי עליו , אבל עמוס , חסר סבלנות , משועמם משהו , חתך אותנו . לא היתה לו שום כוונה להיכנס לפרטים , והטרמפ שלו הביתה כבר נשמע באופק , חג והתכונן לנחיתה . " עוד אמירה אחת כזו , ארז , ואתה חוזר לכלא . הפעם זה יהיה ארוך , " אמר בטון עמוק , כמעט בלחישה . קם , לקח את הנשק והסתלק . נשכתי שפתיים ויצאתי גם אני , בלי מילות סיכום , העיקר שלא להישאר בארבע עיניים עם פורמן . ומשום מה , דווקא ברגע הצובט והמשפיל ההוא , הרגשתי סוג של הקלה . ככה נשמעת נזיפה ? יותר כמו ניסיון לשדר סלחנות זה נשמע , לצאת ידי חובה , לרצות את...
אל הספר