אך לא כך חשבה היא . לא כך חשבה זיוה , זו שבגרה מול מרוצת הרכבת , זו שיפתה בציפייה הארוכה , מדי יום ביומו , לשעת בין - הערביים , זו שאגרה את מזימותיה בתוך אותה חזרה עצובה ומייגעת , זו שאי - שקט יוקד חילחל בה והבעיר את עיניה לבקש פתרונים רחוקים ברוחות הבאות מן הצפון , רוחות הזעם . זיוה , שאהבתיה בכל לבי , בסתר ; ולפי שידעה זאת , היתה חומקת ונסתרת מפני . זיוה שהיטיבה לדעת לשתוק , עד שנתנערה אתמול לפתע משתיקתה . כי אתמול , לאחר שהקרון האחרון נעלם בין ההרים , ואוויר הלילה הצטלל והלך לקראת סופה גדולה הממשמשת ובאה , ואני התבוננתי כדרכי בזו הניצבת באפלה , והדגל הירוק שמוט בידי – קרבה אלי זיוה שלא כמנהגה , הרימה את הדגל האדום מן הארץ , התירה ביד זהירה את הקישור הלופף אותו , ולאיטה , כחולמת , פרשה אותו על הארץ ושתי ידיה מחזיקות בו . פניה לבשו ארשת זרה , ועיניה הכחולות נצצו . לפתע , בראותה אותי גוחן אליה , הרימה אלי מבט נפחד ורציני כאחד , ואזרה עוז ואמרה : " הדגל האדום ... ממש חדש ... " התבוננתי בבד האדום , ולפתע שמתי לב שמעולם לא ראיתיו פרוש כך . " האם נופפו בו אי - פעם ? " חקרה בקול ערמומי . " ...
אל הספר