אני מזהה את סיפורי הריפוי שאני כותבת כהמשך לסיפורים ולאגדות שסבי הביא לחיי . סבי , ליאופולד וליש , נולד ב . 1879 הוא עלה ארצה מברלין בשנת , 1936 בגיל , 57 עם אשתו ואמי , בתם הצעירה , שהוציאה אותם מגרמניה ועלתה אתם ארצה . סבא וסבתא , אופה ואומה , לא דיברו עברית . ללא שפה וללא מקורות פרנסה , הם נאלצו לקבל תמיכה כלכלית מהוריי ומדודיי , בתם הבכורה וחתנם , שחיו בניו יורק . סבתי נפטרה יום לאחר יום הולדתי החמישי . מעט מאוד זכור לי ממנה . זכורות לי רק שמלות הקיץ שהייתה תופרת לי ; שמלות כותנה רקומות בעלות שרוולים תפוחים , צווארון עגול וכיווצים . בשנת , 2004 לאחר שאמי נפטרה , מצאתי קלסר ישן ובתוכו אסופה גדולה של עותקי מכתבים שכתב סבא . המכתבים הודפסו במכונת כתיבה מדגם הרמס בשני עותקים , ומוענו לבתו ולבעלה בניו יורק ולחברים בארץ ובחו " ל . המכתבים נכתבו בגרמנית , במשפטים ארוכים ומורכבים , משורשרים , שהקשו עליי את תרגומם לעברית . ברקע המכתבים עמד הצנע שהונהג בארץ בין 1949 ל . 1959 לצד היעדר הפרנסה והמצוקה החומרית סבל סבי מהתלות הכלכלית בבנותיו ובחתניו , ולאחר מות רעייתו גם מבדידות . הוא חש ייאוש...
אל הספר