הייתה שנת בצורת ושדות התירס הכחול הצהיבו וקמלו . קלחי התירס הפסיקו לגדול , הצטמקו והתייבשו . ערבות הדשא נצרבו בשמש היוקדת , ועזי הבר והאנטילופות ברחו . בני השבט עזבו את בתי ההוגאן , הבנויים מעמודי עץ ובוץ , ומצאו מחסה במערות ובבורות בקניון האנטילופ האדום , שקירותיו תלולים וזוויותיהם נטויות וסמוכות עד שלא ניתן כמעט לראות את השמים הכחולים , הנקיים מענן . בורות המים בתחתית הקניון יבשו כמעט , והמים חולקו במשורה . חודשים ארוכים של חום לוהט ומחסור בלחם התירס העסיסי עברו על הנאוואחו . הלוחמים לא הצליחו לצוד והשבט התקיים מן הבשר המשומר ומן השורשים שחפרו הנשים . אחר כך הגיע החורף , אך הגשמים נעצרו . קור יבש ומקפיא שרר בקניון האדום . ההטאלי , איש הרפואה , רקד את ריקוד הגשם ושורר תפילות קולניות וממושכות . אחר כך , כך סיפרו זקני השבט בשנים אחרות , אחר כך הגיעה סופת שלגים , והקניון והערבה כוסו בשמיכה עבה של סגאי , שלג לבן . בחורף ההוא נולד בן ראשון ללוחם צעיר שזה מקרוב נישא . הלוחם ישב בפתח ההוגאן , מכוסה בשמיכה הטקסית הארוגה , המעוטרת בסמלי המשפחה , והקשיב במשך שעות ארוכות לזמרת הנשים ולזעקות היול...
אל הספר