החיילים הגיעו אל בקתת הענפים המחופה בבוץ . בקני הרובים דחקו אותה החוצה . נוצת עיט כבר עמד בחוץ , מוקף בחיילים . גם שאר בני השבט עמדו שם בחוץ . קינות הזקנים ובכי הילדים מילאו את אוויר הבוקר הצונן והחרישו את האוזניים . שלג ירד . סיקאסי , " סנאית שלג " , רעדה מקור . אחר כך יצאו לצעדה ארוכה . ימים ארוכים הלכו בשבילים ובשדות מושלגים . כפות רגליה של סיקאסי דיממו וקפאו , והותירו עקבות של דם בשלג הלבן . החיילים דחקו באנשים וזירזו אותם . את הנופלים השאירו בצדי הדרכים . סיקאסי הייתה בחודשי הריונה האחרונים . זה היה ההיריון הראשון שלה , והחשש שתפיל את עוברה הלך וגבר בקרבה . נוצת עיט הלך לצדה ותמך בה . הרעב כרסם בבטנה והיא פחדה . לבסוף , כשהגיעו ההולכים למישור השומם בדרום , והחיילים הלכו לדרכם , סיקאסי נפלה מותשת על האדמה הצחיחה . חודשים ארוכים חלפו . הנשים חפרו שורשים וליקטו רמשים . הגברים יצאו לצוד . לאט לאט נבנו בקתות חדשות . סיקאסי ילדה ; אבל התינוקת הייתה קטנה וחלשה , ולסיקאסי לא היה די חלב להניקה . אודרה , " דמעת הדרך " , היה השם שנתן לה נוצת עיט . הנשים המניקות לקחו והניקו אותה בזו אחר זו . ...
אל הספר