הייתה שנת רעב ; הגשמים לא הגיעו והתירס שכבר התחיל להוריק יבש באחת . הקלחים הרכים האפירו והתפוררו לאבקה . שדות המרעה הצהיבו וקמלו והביזון נדד הרחק מעבר לגבעות השחורות . בני שבט הלקוטה היו רעבים . מועקה גדולה הזדחלה ללבבות האנשים . בתקופה הרעה הזו הרתה אחת מנשות השבט . בלילות כרסם הרעב בבטנה ; בימים ישבה בפתח הטיפי , ידיה חובקות את כרסה הגדולה , שכמו ספגה את כל השומן מגופה . כשהגיע שוב הסתיו , והרעם התגלגל בשמים של המאניטו , הרוח הגדול , והגשם חזר – כרעה האישה ללדת והמיילדת נקראה אל הטיפי . להפתעת הנשים נולדו תאומות , שתי בנות רזות וקטנות , שדבקו בשליה אחת . המיילדת בדקה את השליה כדי לנסות ולחזות את עתידן . השליה הייתה מצומקת וקשה כאגרוף , והמיילדת תהתה מה צפוי לילדות . היא הגישה את התינוקות לשדיה המדולדלים מרעב של היולדת . התאומה הראשונה ניסתה לינוק , אבל החלב לא זרם . התינוקת שמטה את השד היבש ופרצה ביבבה דקה ועיקשת . כשהוגשה אחותה אל השד היא התעקשה , פיה הקטן נצמד בעוז לפטמה , ואמה חשה בחלב שזרם בשד היבש . המיילדת הרחיקה אותה מן השד שנפתח והגישה אליו את אחותה . בכל הנקה נעזרה האם בתינו...
אל הספר