הנזיר היה שלו . בעבר שבע תהפוכות וכאב , ועכשיו ידע שלווה . בעבר חי במקום אחר . בעבר היו לו נכסים ומשפחה . עכשיו התגורר בבקתת עץ קטנה גבוה בהרים , רחוק ממקום יישוב . הוא הרבה לסובב את גלגל התפילה וללחוש את תפילותיו . אנשי הכפר העפילו ובאו אליו מדי יום והביאו לו קערת אורז ומעט ירקות . השלגים שהפשירו וזרמו במורדות ההר סיפקו לו מים לשתייה . עם הזמן העמיקה השלווה ומאום לא טרד עוד את מנוחתו . הוא התעורר השכם בבוקר וצפה בזריחה , שהפציעה אט אט והציתה את הפסגות המושלגות . עם רדת החשכה היה שוכב על המחצלת וישן שינה עמוקה ונטולת חלומות . הוא לא רצה עוד דבר ומאום לא ציער אותו או הכעיס אותו . בוקר אחד , כשישב בפתח הבקתה , פניו אל השמש העולה , הגיע לאוזניו קול המולה שלא היה מורגל בה . עד מהרה נגלתה לעיניו שיירה שטיפסה במעלה ההר . בראש השיירה פסע זקן צנום שבכה בקול . אחריו הלכו אנשים לבושי בלואים , פניהם שרוטות ואפר מרוח על ראשם המגולח . האנשים בכו וקוננו , הכו בתופים וצלצלו בפעמוני העץ . ההרים מסביב הדהדו והמקום השלו והקריר התמלא בצלילים צורמים , שהחרישו את אוזניו של הנזיר . צבעים וריחות שלא פגש זמן ...
אל הספר