בקורס שאני מלמדת , " מבוא לסיפורי ריפוי " , אני נוהגת לבקש מן המשתתפים להיזכר בסיפור מרכזי שסופר או הוקרא להם , שהוא בעל משמעות מיוחדת עבורם . אני מבקשת מהם להיזכר גם בסטינג , בעיתוי וביחסי האובייקט שבמסגרתם שמעו את הסיפור . בנוסף , אני מבקשת מהם להיזכר ברגשות שהתעוררו בהם אז , ולקשר את כל אלה לחייהם העכשוויים . בשל קוצר הזמן בקורס הסמסטריאלי , המשתתפים מתבקשים להגיש תרגיל כתוב . אני מנתחת את התרגילים , מתבוננת בתכנים , בסיפורים ובהקשרים , ומנסה לזהות משהו שנוגע בלא מודע הקבוצתי , משהו משותף לסטודנטים כקבוצה , משהו שיכוון אותי בבחירת הסיפור שאביא לקבוצה בשיעור . אני מחפשת סיפור שידובב את הידוע שלא נחשב , או לא טופל ולא עובד , כהמחשה לסוגיית הבחירה של סיפור ריפוי לטיפול . באחד הקורסים הוגשו לי 15 תרגילים . כשניתחתי את התרגילים הופתעתי לגלות שברבים מהם לא הסיפורים עצמם ותוכניהם עומדים במרכז , אלא יחסי האובייקט עם המספרים והעברות אל המספרת . בסיפורי התשתית היה ריבוי של נשים זרות מתרבויות רחוקות : סבתא מברזיל ; דודה חוקרת ספרות , אקזוטית ומלומדת , מעשנת בכורסה ומספרת ; מטפלת אמריקאית בקיבו...
אל הספר