גם אחרי שנישאתי , לא חשבתי לעזוב את משרד החוץ . אדרבא - ראיתי בשירותי במשרד את דרכי לעתיד . כנה ואף אביה גם לא ניסו לשכנע אותי , לפחות בתחילה , להצטרף לעסקי המשפחה . הרעיון לפרוש , לפחות זמנית , החל להתגבש אצלי לקראת סיום תקופת ההתמחות שלי במשרד . הממונים עליי החלו לדבר איתי על אפשרות של מינויי לתפקיד מזכיר שלישי ( אז עוד היה תפקיד כזה ) באחת מארצות דרום אמריקה . העלאת האפשרות הזאת אילצה אותנו לחשוב ברצינות אם זה מה שאנחנו רוצים , ואם כך נרצה לגדל את ילדינו ( שהראשונה מהם היתה כבר בדרך ) . המחשבה על כך הובילה לאפשרות שאעזוב את המשרד ואכנס לפעילות ב " בנק ליצוא " , המוסד הבנקאי החדש שחמי ואחיו הקימו זמן לא רב קודם לכן ( . ( 1957 פעילותו הבינלאומית המגוונת של בנק זה נראתה לי כלא - רחוקה מהנושאים הבינלאומיים שהיו קרובים ללבי . קיבלנו אפוא החלטה , והתייצבתי בפני שמואל בנצור , הסמנכ " ל במשרד החוץ שהיה ממונה על המנגנון ( ואביו של איתן בנצור , לימים מנכ " ל המשרד ) . שאלתי אותו אם ניתן לאשר לי חופשה ללא תשלום לכמה שנים . תשובתו : חופשה היא בלתי - אפשרית , אך שערי משרד החוץ יהיו פתוחים בפניך ...
אל הספר