העוצמה של הפריפריה קשורה בהיותה טריטוריה מובחנת , המשמרת את ההיבטים הטריטוריאליים של השפה — ערבית , מרוקנית , עיראקית — ובהיותה אתר המספק סימטריה בין קהילת זיכרון ובין קהילה טריטוריאלית . משמתגבש הרצון לנוע אל המרכז מתרחשת הדה טריטוריאליזציה . לעתים קרובות היא מתחילה ברמה של שינוי השם כסממן מובהק של מעבר . במילים אחרות , מה שאירע לעולים עם שליחי הסוכנות ופקידיה ( אכיפת שינוי השם ) נעשה מרצון בזיקה לקודים הלגיטימיים של התרבות : זהבה בנישתי הופכת לזהבה בן , יעקב אוזן לקובי אוז וכדומה ; מתרחשת הינתקות מהסממנים וניסיון להשאיר את ההון העצמי מתווך ככל האפשר אל המרכז . אם נאמר ש " בניגוד לפרויקט ההיסטוריוגרפי השואף לכבוש את העבר , לאלף את הקולות הסוררים ולבייתם לכדי רצף אחד , קהילת הזכרון היא כאוטית ובלתי נכבשת " , הרי שעוצמתה של הפריפריה אינה רק בעוצמת הכאוטי אלא גם עוצמת המושהה , המקיים עדיין סוג של הלימה לטריטוריה ממשית רציפה ומתוך כך גם לסוג של סדר אבוד . בתהליך בריאת ה ' עצמי ' החדש , מרכזי הניסיון להיפטר מן השם . ההקבלות הנזכרות לעיל , שיסודן בתרבות העברית הקדומה , נעוצות כבר בספר יציר...
אל הספר