לאמתו של דבר , מתעוררת בעיית הפשר בכל יצירה אמנותית . אדם חש שמעבר לתיאור קיים עוד משהו , משהו שהמשורר או האמן מתכוון לו " לאמתו של דבר " , קיימת " משמעותה" של היצירה " לגופו של דבר " . אין זו שאלה חדשה ; היא עומדת בעינה מאז התחילו בני אדם לחשוב מחשבות על האמנות . גדולי הרוח הפכו בה , ודווקא בתשובה שהשיבו עליה טבעו את המושג היסודי של הגותם . ונזכיר שניים מהם : לאפלטון הרי זו ה " אידאה " , ולגתה הרי זו " התופעה הקמאית " ( Urphanomen ) שמבקש האמן לעצב . " לראות את הכללי שבפרטי " — זה תפקידה של השירה , כדברי גתה ; ה " כללי " שהוא " תקף " לכול ולעד , שבו בא לידי גילוי " חוק " . וכל מה שנאמר מאז ומתמיד על תכליתו ה " אמתית " של האמן סובב סביב המושגים " כללי " , " תקף " , " אמתי " , " טהור " , " משמעות " . בתחום הרוח קיים " כללי" שהוא " תקף " לגבי המקרים הפרטיים , נעלה מן הפרטי ועם זה כלול בו , מקבל מן הפרטי את מקומו בהוויה ועם זה נותן לפרטי את תקפותו . זה ה " מושג " העליון . ברור שכוונתו האמתית של האמן איננה מושג , איננה יציר לוגי שבנוי מפסוקים ; תכליתו רחבה יותר ומקיפה ומלאה תוכן יותר ממה ש...
אל הספר