אילנה גנון מבוא בסוף שנות השישים של המאה העשרים , במסגרת התמורות הדמוגרפיות , התרבותיות והחברתיות שעברו על החברה בישראל , החלו לחגוג בה , בהיקף ארצי , את ה " מימונה " , את ה " סהרנה " ואת ה " רוזה באק " . מסוף שנות השישים , לשנות השמונים והתשעים , שבהן כבר פעלו תמ " י , ש " ס ו " הקשת הדמוקרטית המזרחית " , נהפכה המימונה , בתוך שהיא נחוגה ברוב עם , לאחד ממרכיבי התרבות המזוהים ביותר עם יוצאי מרוקו בישראל בפרט , ועם יוצאי ארצות המזרח בכלל . במהלך השנים פשטה ולבשה המימונה צורה , והמימונה הנחגגת בישראל בתחילת המאה העשרים ואחת אינה משמרת עוד בקפדנות את המתכונת שהיתה במרוקו . היא גם אינה זהה לחגיגות הביתיות שנחוגו סמוך לעלייתם של יהודי מרוקו לישראל , וגם החגיגות הגדולות שהתקיימו במרחב הציבורי השתנו . במאמר זה ינותחו המאפיינים שייחדו חג זה בכל אחד מהשלבים הללו מתוך שימת לב לתפקידים השונים שמילאו נשים וגברים בכל אחד מהם . עיקרו של המחקר המובא במאמר זה מתמקד בדפוסי התפתחותן של חגיגות המימונה משלביה הראשונים של ההגירה ועד סוף שנות התשעים של המאה שעברה , מתוך רצון לבחון את התרומה של הנשים והגברים ...
אל הספר