בפרק השלישי , שדן בנאורות של הפלסיפה , ושל הרמב " ם בפרט , הצגתי את ההבחנה הרמב " מית בין הפילוסופים ובין הנביא הפילוסוף . הבחנה זו מאפשרת ליישב את הסתירה לכאורה בין פרשנותו של שטראוס לרמב " ם בספרו " פילוסופיה וחוק " ובין פרשנותו בספרו " רדיפה ואמנות הכתיבה " . שם טענתי , בין היתר , כי את הסתירה אפשר ליישב באמצעות הדגשת ההבדל בין הדיון בפילוסופים כקבוצה עצמאית ובין הדיון בפילוסופים המתעלים לרמת נביאים . הבדל זה יובהר לדעתי באמצעות הבהרת הדרך שבה תפס שטראוס את ניטשה כמבשר חידושה של האפשרות של הפילוסופים המתעלים לדרגת נביאים , ולכן כמבשר הדרך להיחלצות מן המשבר המודרני . החלק הזה של הפרק מיועד להתוות קווי מתאר ראשוניים למחקר מפורט יותר על הקשר בין שטראוס לניטשה . קווי מתאר אלה נחשפים כשמבינים ש " הבעיה התאולוגית מדינית " היא שכוננה את סדר היום של שטראוס במשך כל שנות פעילותו . שטראוס העיד על עצמו כי כבר כשהיה בן שש עשרה , בעודו נער בבית אורתודוקסי , קרא בחשאי את כתביהם של שופנהאואר וניטשה . המאמר האחרון שפרסם בחייו , ושאותו בחר למקם באמצע ספרו על הפילוסופיה המדינית 61 אהוד לוז אומר בהקשר ...
אל הספר