בפרשה שלוש תקנות המשתלבות בתוכניתה של התורה להקל על סבל העניים . מדובר בקשיים חמורים העלולים ליפול בחלקם : אי יכולת לפרוע חובות , אי יכולת להשיג הלוואות , ועבדות ממניעים כלכליים . התקנה הראשונה היא שמיטת חובות : אחת לשבע שנים חייבים מלווים לוותר על חובות שחבים להם ( פס ' א ו ) . השנייה נובעת מהראשונה : שלא לסרב להלוות לעניים סמוך לשנת השמיטה , מחשש שהחוב יישמט בשנה השביעית ( פס ' ז יא ) . התקנה השלישית מגבילה לשש שנים את תקופת עבדותו של אדם המשתעבד מסיבות כלכליות ( פס ' יב יח ) . מקבילות להיבטים מסוימים של חוקים אלה מצויות בחלקים אחרים של התורה ובחברות קדומות אחרות . מקבילות אלה מבהירות פרטים מסוימים בחוקים ואף מדגימות את הדרכים שבהן אולי נתקיימו . על הזיקה בין פרשה זו לבין חוקים דומים אחרים בתורה ראו נספח יז . על האחדות התימטית של שלושת החוקים מעידים מונחים החוזרים בהם דרך קבע : ' שבע שנים ' / ' השנה השביעית ' ( פס ' א , ט , יב ); תיאור ישראלי אחר בלשון ' אח ' ( פס ' ב , ג , ז , ט , יא , יב ); והזכרת ברכת ה ' , המאפשרת נדיבות מצד האדם ומתגמלת אותו ( פס ' ד , ו , י , יד , יח ) . חוקים ...
אל הספר