זיכרונותיו של האלוף במילואים יאיר נוה , סגן הרמטכ " ל לשעבר , מן הימים שבהם היה חייל ומפקד צעיר , דתי כמעט יחיד בחטיבת גולני של שנות השבעים , אינם טראומטיים כלל ועיקר . אך בכל זאת , הם מעלים כמה סוגיות מורכבות : " היו אז מעט מאוד דתיים בחטיבה , אבל הסיפור הדתי בכלל לא היה אישיו . לא הרגשתי שיש לי בעיה או שאני מקופח . באותה עת לא קיבלתי זמן מיוחד לתפילה , לא היה מושג כזה . קמתי לפני כולם והלכתי לישון אחרי כולם . כמובן שכל התפילות בבית הכנסת של הבסיס היו בנוסח עדות המזרח . הרגשתי קושי פיזי לקום לפני כולם , ולא היו הקלות כמו היום . אתה דתי ? זו בעיה שלך . אבל אתה מתחבר לחיילים אחרים לא בגלל שאתה דתי , אלא בגלל שאתה כמוהם , מתחת לאלונקה . בשבתות היתה לי הפריבילגיה שלא טרטרו אותי כמו כולם , וקיבלתי זמן ללכת לתפילה . מצד שני , אם יצאו מאוחר ביום שישי , מצאתי עצמי כמה פעמים הולך ברגל מנתניה הביתה . היו גם מקרים שנשארתי שבת בבסיס כי הבנתי שלא אצליח להגיע הביתה עד שבת . ואם אתה כבר נשאר , אז אתה מחליף מישהו , כדי שלפחות הוא יצא . במצב הזה אתה בעצם ' נדפק ' פעמיים - גם נשאר שבת וגם שומר , למרות ...
אל הספר