הייתי תלמיד צעיר , ובני גילי התפצלו לשתי קבוצות עם קווי אופי ברורים שהבחינו ביניהן . קבוצה אחת נמנתה על אוהבי להקת תיסלם , והשנייה על אוהבי להקת בנזין . תיסלם היו תל אביביים , אופנתיים , " מגניבים " . בנזין היו האנדרדוג . הם באו מהקריות , ולדיסטורשן של הגיטרות היה גם צליל של כאב מעורב במחאה . אהבתי את בנזין . הכרתי את מילות כל השירים , רכשתי את כל הקלטות ואף הלכתי לכמה הופעות . אחר צהריים אחד החליט אחד מחברי לגרור אותי להופעה של תיסלם . ס ירבתי , התנגדתי , ולבסוף הלכתי . חשתי בזרו ת , לא אהבתי את האווירה , את מה שייצגו חלק מהצעירים שסביבי . אבל רגע אחד נצרב בתודעה , לתמיד . זה היה בחושך , ודני בסן עמד במרכז , עם בגדים בצבע לבן וגיטרה בצבע כחול . הצלילים צרבו , המילים הכו : כי אחרי ככלות הקול והתמונה מישהו יכול לשאול בלי כוונה מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו ( מילים מאת יענקל ' ה רוטבליט ) המילים הללו הפכו ליתוש טורדני , לזמזום בלתי פוסק המלווה אותי כמעט בכל יום . מתי , מתי בפעם האחרונה עשיתי משהו בשביל מישהו . המילים הללו הפכו להמנון פנימי , לצופן , לקוד . משפט שלוחשים ברגע של מ...
אל הספר