תמונת האנך צפה ועולה אל מול עיני עמוס והוא מקלל את אמציה כוהן בית אל במכת הרג וחרב ואובדן . נבואת החורבן שבאה במראה האנך התגלגלה מפה הנביא לאוזני העם , ומהם לכוהני מקדש בית אל . מבחינתם חצה עמוס כל גבול . עמוס כבר אינו איש רוח הפועל בו ‑ זמנית לתיקון הארץ ולמאבק למען העם , אלא איש מדון וזדון המקטרג על הארץ ומבשר חורבן ללא תיקון . זה הרגע שבו אמציה , כוהן המקדש בבית אל , מבקש את רשות המלך ללכוד את עמוס ולסלקו מן הארץ : כי כה אמר עמוס בחרב ימות ירבעם וישראל גלה יגלה מעל אדמתו ( ז , יא ) . המלך אינו עונה לקריאתו וכך אנו שומעים את הכהן פונה ישירות אל הנביא : ויאמר אמציה אל עמוס חזה לך ברח לך אל ארץ יהודה ואכל שם לחם ושם תנבא . ובית אל לא תוסיף עוד להנבא כי מקדש מלך הוא ובית ממלכה הוא ( ז , יב - יג ) . נאמנותו של הכהן למקדשו ולממלכתו מביאה אותו לפתוח בחזית אלימה נגד הנביא , שבעיניו אינו אלא " חוזה אוכל לחם " . זו קריאה מזלזלת ופוגענית , כאילו אמר לעמוס : כאן בבית אל נמצא " מקדש מלך " , לך תתפרנס במקום אחר . תשובתו של עמוס לאמציה נדירה בעוצמתה ובתוקפה . הוא , האורח הבא לרגע לבית אל , עומד מו...
אל הספר