נסתיימה פרשיית ההר . השיירה הגיעה ואנחנו יורדים . סיבוב פרידה אחרון ב " אמפי " , הזדכות על הנשק והציוד בבניין רוזנבלום , ואנו פותהימ בצעדה מהירה , במדי אי וללא חגור ונשק , צפונה - לאורך גדר האבן המפרידה בין הכביש הראשי לבין מוצב ' הדסה / עד ל " שער / מבט מהיר לעבר " רטנוף " . אין אפשרות לעצור או לבקר . שוב אותר סינדרום של " אין זמן , אין זמן " . ובבל זאת , ניכר שינוי מהותי באווירה ששררה בעת העליה להר , ועתה , עם ירידתנו ממנו . עלינו לכאן בתחושת זרות מוחלטת , אדישים למקום ולאופיו המיוחד , עתה אנו יורדים בתחושת שותפות , שייכות , כמעט אהבה , כלפי ההר הקסום הזה , וכלפי כל מה שהוא מייצג , תחושה העתידה ללוות אותנו עוד שנים רבות . השיירה עומדת על הכביש הראשי , ליד מוצב " שער / מנועיה מופעלים . ג ' יפ הסיור הירדני בראש , שני המשוריינים - אחד גדול והשני קטן יותר , משאית האספקה , משאית הצוות האזרחי הקבוע , משאית הספדים - זו המו-רידה את מטען הידע מההר לאוניברסיטה ההולכת ונבנית בגבעת רם , הפעם אין מסדרים ואין בדיקות אר '' ם . נדחסנו לשני המשוריינים . אנו יורדים לעבר ירושלים . הפתיע אותי שלא שמענו ...
אל הספר