מות האל עשוי להוביל למותה של התפילה . שהרי אם מניחים שתפילה מותנית באופן הכרחי בקיומו של נמען אלוהי שהיא מופנית אליו , בהיעדר אל למי תהיה ממוענת התפילה ? תפיסה זו מניחה כי לתפילה אין מעמד ראשוני ובלתי תלוי . היא לא מייצרת מערך משמעות אוטונומי , והיא מקבלת את מובנה מתוך מערכת משמעות קודמת , תאולוגית או מטפיזית , שבה לאל תפקיד מרכזי . כך אפוא משרטטת תפיסה זו דיכוטומיה מוחלטת : מצד אחד עולם דתי , שהתפילה היא פנומן מרכזי בתוכו , ומצד אחר עולם של חולין מוחלט , שהתפילה עלולה להיראות בו כהפרעה , כהתרסה חסרת מובן . צירוף מובהק בין התפיסה שהתפילה היא סוג של הפרעה בעולם האנושי ובין הנחות מטפיזיות תאולוגיות , מצוי בסיפורו של א " ב יהושע – " המפקד האחרון " . סיפור זה בנוי במסגרת תבנית ניגודית של שבעה ימים מול שבעה ימים . שבעת הימים הראשונים מעומתים לכאורה עם שבעת ימי הבריאה . ואולם במיתוס המקראי שבעת ימי הבריאה מבטאים תהליך הולך ומתגבר של סדר ומשמעות , מתוהו ובוהו ראשוני לארגון מושלם שמגיע לשיאו ביום השישי . ביום הזה בורא העולם מעיד : " וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד " ( בראשית א , . ( 31 ...
אל הספר