יסוד זה מקבל תמיכה נוספת ממקום בלתי צפוי . בעיר ומלואה , בייחוד בשערו הראשון של הספר " סיפורה של עיר " , עגנון מספר לא רק על אנשים ומעשיהם אלא גם על מבנים , חפצים וקולות . הרבה מעבר לגבולות של שיח , יסודות בלתי מילוליים אלה יוצרים מיתוסים משל עצמם . אכן , המיתוסים הללו חוזרים לעולם השיח , אבל הגיבורים שלהם עדיין נשארים בחוציות טרנסצנדנטית בלתי מבוטלת ביחס אליו . הם זוכרים ומזכירים את החיים שאינם שיח , אינם סימן בכלל , הם מצביעים על גבולות הדיסקורסיביות , בולמים את השתלטנות היומרנית ואת היוהרה העיוורת שלה . אחד ה״שומרים״ החזקים והנאמנים האלה הוא , כמובן , הקול – מוטיב שחוזר במגוון משמעויותיו ביצירות רבות של עגנון , ובעיר ומלואה כמעט נעשה לגיבור מיתי ( ראו גם בהמשך דיון בסיפור " החזנים " ) . שעה שבסיפור ״השיר אשר הושר״ הקול נאבק בדיסקורסיביות בהתחמקו מכל הגדרה ומכל זהות או ייצוג ודאי ויציב , עד שהמספר לא יכול לדבר אלא על ״קול לא קול״ שעולה מהאדמה ומכותלי הבית ( ישות שמבטלת את עצמה , לפי ויס ( מהדורה מדעית )) , הרי שבעיר ומלואה נעשה הקול לאובייקט של ירושה , ולא סתם ירושה – ירושה פלאית . ה...
אל הספר