״בית הכנסת הגדול״

מחול , מחוות הכיפוף , כפי שכותבת קריסטין סנטילי , נועד לתפוס את האחר האהוב , ההולך ונעלם . אבל מיהו האחר הזה ? אם הוא ״האהוב״ , ואם הוא הולך ונעלם , סימן שכבר קיימת היסטוריה שלמה של אהבה ונוכחות בעבר , שהרגע העכשווי , רגע המחווה , הוא רק ניסיון של היזכרות בו . ברגע ההיזכרות האהוב אינו עוד ״האחר״ , אלא הוא חלק ממני , מזיכרוני , מעולמי , מחיי . ייתכן שמחווה אינה אלא ניסיון לקשור מחדש את עצמי לעצמי , לעברי , לזיכרוני , לעולמי , ובמובן זה , במובן גדמריאני , מחווה היא סמל . הוא הדין לגבי המחווה הרטורית , כלומר מחווה של רטוריקה , לפחות של רטוריקה קהילתית , שנראית כעבודה לבניית הרצף ביני לבין עצמי . כך נוהגת קהילה : היא יוצרת רצפים וצירופים . זוהי , אם אפשר לומר , מחוות העבודה העיקרית שלה . לשם כך עגנון אפילו משתמש בנוסחאות אפיות : ״הסמיכו עשייה לדיבור״ ( , ( 15 ״צירפו מעשה למחשבה״ ( , ( 17 ״צירפו עשייה לעשייה״ ( . ( 18 הרצפים נועדו לעמוד כנגד הפגיעה והחורבן . הרטוריקה של ״אף על פי כן״ שוקלת את העובדות במאזניים של עוצמה , או אפילו משחקת בגדולה ובחולשה . כנגד המעשים המרהיבים , מעוררי הערצה , ש...  אל הספר