אי כנות נתפסת אחרת מהכנות . ובכלל , התהליך כולו של יצירת רושם הכנות וקליטתו אינו אוטומטי . וככזה הוא כבר אינו רושם בלבד , אלא גם תהליך של הערכה , בחינה ושיפוט . יש להבדיל בין רושם הכנות לבין שיפוט הכנות . רושם הכנות הוא הראשוני , הספונטני , האוטומטי יותר , אחריו יכול לבוא שלב השיפוט . זה קורה , כשהרושם הראשוני אינו אחיד אלא מורכב , אמביוולנטי . כשהשומע שואל את עצמו , אם מדברים אליו בכנות , מופעלים מנגנונים שלא פועלים בשלב הרושם – המנגנונים הקוגניטיביים של שיפוט , הערכה , שיקול וקבלת החלטות . מנגנונים אלה מגייסים גם משאבי זיכרון רחבים הרבה יותר . עלינו לבדוק , מהי הפרוצדורה ומהם קני המידה של שיפוט הכנות . יש גם לשאול , מהן גרסאות השיפוט , האם הן מוגבלות ל״כן או לא״ או שאוצר השיפוטים רחב ומגוון ? ישנו תחום של היגדים או סוגי דיבור , שבהם מידת הכנות אינה מובנת מאליה . מתי וכיצד מודדים כנות ? האם הדיבור יכול להיות כן ״במידה מסוימת״ ? מה טיבה של ההתלבטות בשיפוט הכנות ? מה המשמעות ומהן ההשלכות של חוסר ההחלטה בעניין זה , של חוסר השיפוט ? אם השומע מפעיל את שיפוט הכנות , סימן הוא , שיצירת רושם ה...
אל הספר