המודל שהוצג זה עתה מסביר היטב את החוזה שמתקיים בין נהגי מוניות שכירים ובין בעלי מוניות . המקרה של נהגי מוניות שכירים הוא מקרה קיצוני שבו העובד משלם למעסיק עבור הזכות לעבוד : הנהג שוכר את המונית תמורת תשלום קבוע לבעל המונית , משלם עבור הדלק , וכל ההכנסות נשארות ברשותו . ככל שיתאמץ יותר הכנסתו תהיה גבוהה יותר . התשלום הקבוע מבטל את הצורך בפיקוח מתמיד של בעל המונית על הנהג . אילו היה בעל המונית משלם לנהג שכר קבוע וכל ההכנסות היו עוברות אליו , או אילו היה משלם לנהג אחוז מסוים מהפדיון , היה עליו לפקח על הנהג ולוודא שאינו מרמה אותו . נזכור כי כאשר ההכנסות מהנסיעה עוברות לבעל המונית יעדיף הנהג לבצע עסקאות לא מדווחות , כלומר לנסוע בלי להפעיל מונה ולגבות תשלום נמוך יותר . במקרה כזה הנוסע ייהנה מתשלום נמוך והנהג ייהנה מהכנסה לא מדווחת שתישאר כולה ברשותו במקום שיתחלק בה עם בעל המונית . כדי למנוע זאת בעל המונית נדרש לפיקוח צמוד וקבוע על הנהג . חוזה שבו הנהג משלם סכום קבוע עבור השימוש במונית ושומר את כל ההכנסות ברשותו פותר את הבעיה . חוזה שכר כמו זה של נהגי המוניות השכירים מקובל גם במקרים של זכיינו...
אל הספר