אקשטיין מביא דימוי יפהפה של אדלר בעניין חשיבות פרטי ההקשר : להתכחש להקשר ... זה כמו לבחור תווים בודדים [ במנגינה ] כדי לבחון את משמעותם , את פשרם . הבנה טובה יותר של הקוהרנטיות הזו אפשר לראות בפסיכולוגיית הגשטאלט , המשתמשת במטפורה הזו , כמונו . ההבדל הוא רק בכך שכאשר אנו מתייחסים לכל התווים של המנגינה , אנו לא מסתפקים ב " גשטאלט " , או כפי שאנו מעדיפים לקרוא לזה - ב " שלם " . אנו באים על סיפוקנו רק כאשר אנו מזהים במנגינה את המלחין המקורי שיצר אותה , וגם את עמדותיו ; [ אצל ] באך , למשל , [ נזהה את ] " סגנון החיים של באך " . במאמר שלו על זיכרון הילדות המוקדם ביותר , אדלר מתייחס להקשר כך : ... איננו מעוניינים כאן כל - כך בעצם התוכן של הזיכרון ... במקום זאת עלינו להעריך את הטון הרגשי האפשרי , את מסגרת ההתייחסות הנובעת ממנו ואת בחירת הפרטים ואת החומר שבאמצעותם מעוצבת המסגרת ... משום שזה Mosak & Di Pietro , 2006 : 25 34 ( זיכרונות מוקדמים : שיטה פרשנית ויישום ) . Mosak & Di Pietro , 2006 : 22 35 ( זיכרונות מוקדמים : שיטה פרשנית ויישום ) . Kern , Belangee & Eckstein , 2004 36 ( כתב - העת של ה...
אל הספר