בראשית שנות האלפיים שמעתי את פרופ ' אסא כשר נואם בטקס חלוקת תוארי דוקטור באוניברסיטת תל אביב . נאומו הרשים אותי מאוד . אני זוכרת שהגדיר לדוקטורים הצעירים מהי מקצועיות . עיקר טענתו הייתה , שאיש מקצוע ניכר בגבולות שהוא שם לעצמו , כלומר ביכולתו לדעת מה אינו יכול לבצע במקצועיות . בבירור הטענה הגדיר כשר יכולת זו כצניעות : אכן טענתי טענה , שאני מוסיף ומחזיק בה , שהמקצוען ניכר בצניעות - בהכרה בגבולות המקצועיות שלו . אני חושב שחלק מן השמירה על הגבולות ניכר בשמירה על " הכבוד המקצועי " , שאינו המוניטין של הגילדה , אלא הבסיס לאמון שנותנים ה״לקוחות " ביכולת הייחודית של בעל המקצוע . אחד מבסיסי האמון הוא הידיעה , שבעל המקצוע מכיר את הגבול , ולא חוצה אותו . דבריו אלה של כשר עלו בדעתי לנוכח הפשטות האלגנטית של העבודה עם זיכרונות ילדות בגישה אדלריאנית . ואכן , הרעיון , שיש בכוחו של הזיכרון המוקדם להאיר את אישיותו של האדם במדויק באופן כה חסכוני , עלול להיות מתעתע . הוא עלול ליצור את האשליה , שכל אדם בעל יכולת בסיסית בניתוח טקסטים ובהבנת נפש האדם יכול לאמץ לעצמו את הכלי המופלא הזה ולהשתמש בו בהקשרים שונים...
אל הספר