בדרך כלל אנו נוטים לחשוב על העבר כעל עובדה מוגמרת שאין לשנותה ויש לקבלה כפי שהיא . על כן , בכל מה שנוגע לבחירה וליצירה , קרי : לאפשרויות החדשות והיצירתיות הפתוחות בפנינו , אנו נוטים להפנות את מבטנו אל העתיד בלבד . לכאורה , כאשר אנו חושבים על החינוך , העבר הוא העובדות שעלינו להכיר בהן , אם נרצה ואם לאו ; המחשבה על העבר כוללת את נכונותנו להכיר את העובדות לאשורן . אולם השיח החינוכי מאפשר לנו , ואולי גם מחייב אותנו , לשאול שאלה אמיצה : האומנם ? האומנם נתון העבר בפנינו כעובדה מוגמרת ? באירוע החינוכי המתקיים בהווה , המורה מפגיש את הילד עם העבר שהוא מביא כמחנך , תוך שהוא מוביל אותו לקראת העתיד שמביא הילד כחניך . שיח המחקר ההיסטורי והשיח הפוסט - מודרני בין ההיסטוריונים גרמו לאובדן התמימות של הצגה זו ולמודעות שקובעת ואולי גם יוצרת את שליטת המספר וההיסטוריון בידיעת העבר . מה שנהוג לכנותו ה ' נרטיב ' או ה ' נרטיבים השונים ' , הצגת הסיפור ההיסטורי מנקודת מבט מסוימת , נועד לתאר את האופן שבו קובע המספר כיצד מוצג העבר בפני החברה . החינוך אינו רק המודעות לידיעת העבר והיכולת של המורה והמחנך לשלוט בתודע...
אל הספר