יום חמישי לעוצר . הרבה בכי בבתים - בכי של ילרים עצורים וצרחות של תינוקות עצורים וצעקות של אמהות עצורות . אבות עצורים תולים כביסה מפחד שנשותיהם תהיינה נשקפות על ידינו - תולים סדין ומעשנים סיגריה . תולים מפה לב : ה ומעשנים עוד סיגריה . תולים חיתולים ממעקה למעקה . ומעשנים עוד סיגריה , ומנענעים את האנטנה של הטלוויזיה כאילו והיתה בובת חבטה , כאילו והיתה סהר מסגדים . כאילו והיתה כפות רגליו של מואזין שראשו מגיע השמימה ובין כתפיו רובץ ענן צמר גפן טבול בנזין . העוצר הפך להיות בלתי נסבל - אף אחד לא יכול להחזיק יותר מעמד . בייחוד אני , הבכי האינסופי הזה משגע לי את השכל . האידיליה שלי הופרה לחלוטין , אני רוצה לרדת ואינני יכול . אני עצור כמו כולם . אני מגביה אח ציר הכיסא המסתובב של המשקפת ומנסה להתעלם מקולות הבכי . הכיסא מסתובב כמו כיסא הפסנתר של אמא - מסתובבת לכל הכיוונים ומלווה את שירתה במנגינת " מעוז צור " ו " ימי החנוכה ' ; אני מגביה עוד ומחדד , nspwnn / 7 x ורואה עלם בן תשע עשרה יורד מאוטובוס כחול בכיכר השקם של אל עריש . אני מהרד ערד את המשקפת לוודא שזאת אל עריש - אין ספק : הנה הדקלים המרהיבים...
אל הספר