חצות . חרם הירם , יום שבי לעוצר . רחובה הראשי של עזה כמר מוזיאון שעורה נמס . הכל ערמד ריוקר ומתגייר . אף מכונית אינה צופרת , אף רוכל לא מכריז על מרכולתו , אף נהג מונית לא מפציר בעוברים ושבים לברא אתו לרפיח , לאל חליל , אבי מתחיל להתגעגע אל הקולות והמראות של ימי התצפית השוקקים . אל ריחות הזעתר והתבלינים . אל נעירות החמורים , אל פניהם המרתקות והמעונות של המוני הנראים ואינם רואים , אני מתחיל לשחזר את המולת השוק מתוך רממתו היוקדת , אבל מתרך הבתים בוקעים קולות רבים , קולית של רבברת ילדים עצורים שכבר אינם יכרלים להחזיק מעמד בתרך הבתים היוקדים והצפופים , בשלב מסוים הם מחליטים לקחת על עצמם סיכונים ולשרוק אתי באש . בחשאיות משעשעת הם פרתחים את דלתרת בתיהם ומוציאים רגל החרצה . אני מתעלם בכוונה , כעבור דקה ארוכה הס מוציאים את הרגל השנייה - אני ממשיך להתעלם . לאט לאט הם מתקדמים לעברי , האמיצים שבהם עברו כבר מרחק של עשרים מטר . אני מרגיש כמו גרי קופה לרעם גפרור בזווית הפה ומפנה להם את גבי , רק כשמגיע ראשון הילדים אל המטר השלושים אני צועק ' ? הטפ" ומסובב לעברי את המשקפת בתנועה חדה , תוך שנייה נבלעים ...
אל הספר