בניתוח שערכנו בפרק הקודם הנחנו כי כל השקעה חדשה ממומנת בהתאם לחלק היחסי של מקורות המימון השונים במבנה ההון האופטימלי ( ובמונחי הדוגמה המספרית , כל פרויקט חדש ימומן על ידי % 30 חוב ו % 70 הון עצמי ) . אך התבוננות בעולם העסקי מלמדת כי חברות אינן מנפיקות בו זמנית מניות ואיגרות חוב בכל עת שבה מתעורר הצורך במקורות מימון ארוכי טווח נוספים . זה נכון במיוחד במקרים שבהם חברה מגייסת סכומי כסף קטנים יחסית , שכן בדרך כלל אין זה כלכלי לגייס חלק מהסכום במלוות ואת היתרה בהנפקת מניות . מכאן , שגם חברה אשר קבעה לעצמה מבנה הון מסוים , נוטה לסטות ממבנה אופטימלי זה מעת לעת . תרשים 11 . 1 מציג את התנהגות מבנה ההון של חברה משוערת , אשר מבנה ההון שאליו היא חותרת מורכב מ % 30 הון זר ומ % 70 הון עצמי . בתרשים משתקפת העובדה ששיעור החוב פוחת בשנים 2 ו . 3 אין להסיק מעובדה זו שהחברה הנפיקה מניות בשנים אלה , שכן הירידה בחלק החוב בסך הרכב המימון עשויה לשקף גידול ברווחים שלא חולקו ונשארו בחברה במהלך אותן שנים , או אולי פירעון חובות החברה . מכל מקום , בשנה ה 4 החברה " מתקנת " את הסטיות האלה ממבנה ההון באמצעות נט...
אל הספר