כאן המקום להסב את תשומת לבנו למרכיב היחיד שנזכר בכל תיאורי הלוויות בהתיישבות הקיבוצית המוקדמת - השתיקה . בין שהיתה השתיקה תוצאה של הימנעות מאמירה או מבכי ובין שהיתה מעשה שבכוונת מכוון בעל קיום עצמאי , הרי היא הדומיננטית מכל מרכיבי הטקס והקבוע שבהם . אלא בעוד שלגבי עצם קיומה ישנה תמימות דעים בין כל העוסקים בלוויה החלוצית - החלוצים עצמם והחוקרים - באשר לסיבותיה ההסברים רבים ומגוונים ולעתים אף מנוגדים , אפילו בקרב החלוצים עצמם . די אם נתבונן בשוני שבין שמעוני הרואה בהספד ובבכי ביטוי לחולשה וקורא להימנע מהם , כלומר האיפוק בעיניו , כמו גם בעיני עמנואל הרוסי , כאמור לעיל ( ליד הערות 370 - 369 בפרק זה ) , הוא ביטוי לעוצמה , לבין יערי שאצלו השתיקה היא ביטוי למצוקת החלוצים ( ליד הערות 573 , 371 בפרק זה ) וכמוהו מלץ הכותב : נפל בעבודה אחד מאתנו . עמדנו על פי הקבר הפתוח דוממים . מורידי - ראש וכבדי לב . קהות אוכלת , מכרסמת , היתה נסוכה על פני כל . רגש כבד העיק על הלב , הכביד על הנשימה . עינים קודרות , אפילות , ננעצו בעקשנות בתוך הקרקע . פחדו להיפגש . השינים נהדקו ונלחצו השפתים . אלם . אין מלה בפה ...
אל הספר