געהט צו דער לויה , ובעברית - לכו ללוויה . שני עניינים ראויים כאן לתשומת לבנו - תוכן הדברים ושפת אמירתם . הקריאה אל העוברים והשבים שיבואו ללוויה קשורה באותו רעיון שכבר עסקנו בו לעיל ( ליד הערה 395 בפרק זה ) , שליווי מת למנוחות נחשב ביהדות " חסד של אמת " , כלומר למעשה חסד שנעשה ממניעים טהורים שלא על מנת לזכות בגמול . עידוד הכרוז את ההמונים להצטרף אל מסע הלוויה יש בו משום עידודם לדבר מצווה . באשר לשפה שבה נאמרים הדברים , יידיש , הרי זו , כפי שכבר טענתי לעיל בפרק על החתונה , אופיינית היתה מבין כל מגזרי ההתיישבות היהודית בארץ ישראל , ליהדות האורתודוכסית שוכנת היישוב הישן וסימלה את כל מה שדחו מעליהם החלוצים , אף שלרבים מהם היתה היידיש שפת האם ובבואם ארצה לא היתה העברית שגורה על פיהם . אין לכחד כי בהיעדר שפה אחרת נותרה היידיש לרבים מהחלוצים שפת הדיבור עד אשר נרכשה העברית . “ השפה השלטת - יידיש " , כותב שמואל דיין , מראשוני דגניה א ' . “ עברית ידעו מעטים , ושנים שלושה נלחמו בה בקנאות . הרוב דיבר יידיש - מתוך הרגל וחוסר ידיעה . [ ... ] גם השפה הרוסית נשמעה לסירוגין , ביחוד עם בוא אורחים , תיירי...
אל הספר