“ השמת לב " , אומרת האחות בלומה ליוסף ברומן כאור יהל ליערי , “ שיהודים בוכים למת ומתאבלים עליו יותר מן הגויים ? עם עתיק ונרדף , מליונות של מתים ראו עיניהם בכל דור ודור , ואף על פי כן לא נתרגלו עדיין . אין מתרגלים למוות , יוסף " . בחינה כמותית והשוואתית של נוכחות טקסי המעבר בסיפוריהם של יערי ומלץ , כמו גם ביצירותיהם של סופרים אחרים מבני דורם , אם בבית ישראל שבגולה ואם בחברה המתהווה בארץ ישראל , מעלה כי הנוכח בהם ביותר הוא טקס הלוויה , ונשאלת השאלה מדוע ? קשה להוכיח מבחינה סטטיסטית כי רבו המיתות בימים ההם מהחתונות והלידות , אולם נקל להוכיח , ובכך מסייעת לנו נוכחותו האינטנסיבית של המוות בכתבי הסופרים בני התקופה , כי חוויית הפגישה במוות , ובייחוד מוות של חיים צעירים , היתה מהדומיננטיות והמעצבות שבחוויות בני הדור ההוא . אחד הרגעים המרגשים ברומן כאור יהל הוא הרגע שבו נפרד יוסף מעל אביו עם עלייתו ארצה : אבא לוונו עד שער החצר . על - יד השער עיכבנו , אחז בידי והביט לתוך עיני במבט מלא רחמים ועצב . - היודע אתה מה שאתה עושה ? - שאלני - הבכובד ראש אתה עושה את הדבר הזה , יוסף ? ירא אני שמא תתחרט , י...
אל הספר