יעל שנקר אריאל , בנה הצנחן של תמירה , שקיפח את חייו במלחמת לבנון . " קיפח את חייו " ולא מסר נפשו למען עמו , כך נהגה תמירה לומר , משום שכמו רבים וטובים במדינה היא ראתה במלחמת לבנון הרפתקה מיותרת וחסרת אחריות . חמש שנים עברו מאז נספה אריאל . הוא צנח לתוך שטח שסומן כמטוהר , בדרכו להעלות פצוע אנוש על מסוק . פצוע שלא יוכל לשאת טלטולי ענק אפילו למחצית השעה , ושהחיים הלכו ואזלו ממנו במהירות . אבל כח של מחבלים חיכה מן הצד , המתין לטרף . גם הם הבחינו בפצוע , גם הם ידעו שבצה " ל לא יניחו פצוע כזה מבלי לפנותו . הם הבחינו במסוק וידעו שאין לו אפשרות נחיתה בשטח [ ... ] הם צפו בחדווה במצנחים הנוסקים מטה , נתנו להם לבצע נחיתה מושלמת ואז ירו בהם ובפצוע מטווח קרוב . עוד דם באדמה הרוויה של לבנון . אחר כך ידברו על תנאי שטח קשים , על סלעים ואבנים שמצויים בכל מקום ומסתירים מאחוריהם הרבה שנאה והרבה שונאים . אף פעם אי-אפשר להיות בטוחים ששטח מטוהר באמת . עושים את הטוב ביותר בתנאים האפשריים [ ... ] היו טקסים , קבלת כנפיים גאה , חגיגות , צניחות מעוררות השתאות , צל " ש מכבד , אבל בשורה התחתונה היה שכול . כאב שהשפ...
אל הספר