חינוך אתי ופוליטיקה של אוטונומיה אישית במצרים בת זמננו

סאבא מחמוד בספרות העשירה על האסלאם המפורסמת בימינו , תנועות אסלאמיסטיות מנותחות לא אחת מבעד לעדשותיה של פוליטיקת הזהויות . הנטייה הגדלה והולכת לצורות התנהגות אסלאמיות בקרב מוסלמים במזרח התיכון מפורשת בדרך כלל כעדות לרגשות לאומניים הלובשים לבוש דתי . למעשה , הגילויים הדתיים לאו דווקא מחליפים את הלאומיות הערבית , אלא הם משווים צורה חדשה לרגש הפוליטי של לאומיות זו בעזרת סמלים אסלאמיים . ההתעניינות הגוברת בפולחנים אסלאמיים כגון עטיית הרעלה , השתתפות בתפילות רבים והאזנה לדרשות מצביעה על הבנתם כמכילים צורות קיימות של לאומיות ערבית ועל הפיכתם לביטויים פרטיקולריסטיים של השתייכות דתית . ואולם למעשה התפתחות זו מצמצמת את מרחב הפעולה של הפוליטיקה הלאומית , שכן היא הופכת את המוסלמי לדמות פרדיגמטית של האזרח - נתין . המשכיות זו בין אסלאמיות ללאומיות נראית מודגשת על אחת כמה וכמה בהתייחס לשאלת המגדר , שכן שתי האידיאולוגיות , כך נראה , מעצבות את הנשים כמאגר של המסורת והתרבות , אגב הפיכת גופן לסמל רב עוצמה של הזהות הקיבוצית . לא קשה למצוא היום דוגמאות לאופיו המרובד של השיח האסלאמיסטי -לאומי במצרים , מדינ...  אל הספר
מכון ון ליר בירושלים

הקיבוץ המאוחד