אצל ששת הראשונים היא מסתיימת בהקרבת קורבן . אצל ששת האחרונים היא מסתיימת עם ערב . אם נתמקד תחילה בראשונים , הדבר הבולט ביותר הוא שכל טקס הטהרה כולל בראש ובראשונה קורבן חטאת . ההשלכות של הוראה זו ברורות : לפנינו תופעת ההדבקה העקיפה בטומאה , הדבקה בטומאה שמרחפת באוויר המקדש . כלומר כל אימת שטומאה כזאת שורה במחנה ישראל עוצמתה מספיקה כדי לעבור למקדש , ואפשר למנוע זאת רק בפעולה המטהרת של דם קורבן החטאת ( לעיל , נושא ב ; פרק ד , נושא א ) . התוצאה היא שכל עוד לא יוקרב הקורבן הזה ( ובטומאות פחותות , עד לערב , ככתוב ) , אין לאכול מקודשי המקדש או להיכנס למקדש . מכאן שטיהור הקודש מטומאתו חייב להיות השלב האחרון בטהרה . האמירה המפורשת על היולדת מאששת מסקנה זו , שהרי לאחר תקופה התחלתית של טומאה חמורה של שבעה או ארבעה עשר ימים , מותר ליולדת ליצור מגע עם דברי חולין אך " בכל קדש לֹ א תגע ואל המקדש לֹ א תבא " ( ויקרא יב , ד ) . עוד הוכחה מספק יחזקאל , שקובע שכוהן שנטמא בטומאת המת חייב להשלים תחילה את טקסי טהרתו , ורק אז "( ו ) ביום באו אל הקדש אל החצר הפנימית לשרת בקדש יק רִ יב חטאתו " ( יחזקאל מד , כז ...
אל הספר