הגדרת הארץ כ"מקום" נכרכת בהיסטוריה הארוכה של העם היהודי ובפרדוקס של המקום שאליו מגיעים והמקום שממנו יוצאים . על אף הגדרותיו הברורות בתנ"ך , ובשיח הפוליטי , דומה כי מקום זה אינו תחום בגבול במובן המסורתי של המילה , אלא מתאפיין בדיאלקטיקה של פנים וחוץ . ( 191-207 , 1957 Bachelard ) על פי הגדרתו של גאסטון בשלאר זוהי דיאלקטיקה המקדשת מרחבים מסוימים על פני מרחבים אחרים , ויוצרת מרחב אחר בתוך הגיאוגרפיה המוגדרת של הטריטוריה הלאומית . אך בקולנוע הישראלי של שנות התשעים נעלם הזיהוי בין המדינה הריבונית , מבחינת גבולותיה הפוליטיים , לבין אותו " מקום , " ואת מקום המדינה כקונספט תופסים פרגמנטים מדומיינים החוברים יחד ליצירת קרטוגרפיה דמיונית . הערעור על משמעותו הריבונית של המקום , חושף תפנית רעיונית ואידיאולוגית בייצוגו : לאחר שנים שבהן התרכזו הנרטיבים הקולנועיים בציר הזמן ( בתקופת הקולנוע הלאומי , אך גם בזו של סרטי הזר והחריג , ( פנה הקולנוע הישראלי של שנות התשעים לעסוק במרחב . בניגוד לקולנוע הלאומי , שביקש להנכיח את המרחב הלאומי באמצעות איקונוגרפיה שהדגישה את הזיקה הטמפורלית בין היהודי החדש לאדמתו ...
אל הספר