תיאטרון (פמיניסטי)

ההיבט החשוב ביותר לדיוננו כאן הוא הסטת מוקד הדיון , שהתחוללה בעשורים האחרונים , מניתוח ספרותי של טקסטים דרמטיים ( מחזות ) לפענוח אופן מימושו של הטקסט על בימת התיאטרון – הלא הוא ההצגה – האירוע החי המבוסס על נוכחות פיזית של שחקנים וקהל . הסטה מתודית זו ממקדת את תשומת הלב בעצם נוכחותן הבימתית של נשים , בזהות השחקניות , בסגנון המשחק ובאופנים שבהן הוא ממחיש סוגים שונים של נשיות , התנהגות נשית ועוד . אפשר שיותר מאשר בכל אמנות אחרת , התיאטרון והמופע הפמיניסטי היו למקום של חקירת הגוף הנשי ואופני ייצוגיו החברתיים . התיאטרון הפמיניסטי הפך למקום המאפשר הנכחת גוף נשי סובייקטיבי והשמעת קול נשי , ולאמנות המאתגרת את ייצוגי הגוף הקונבנציונליים באופנים פרודיים ואחרים . כך למשל , בספרה על פרקטיקת התיאטרון הפמיניסטי ( ראו 12 מאמר קלאסי הדן בשאלת היעדרן של נשים אמניות ובסיבות לכך הוא : Linda Nochlin , "Why have there been No Great Women Artists ? " in Amelia Jones , ed ., The Feminism and Visual Culture . Reader . New York : Routledge , 2003 ; 229-233 13 ראו : ניצה ינאי , תמר אלאור , אורלי לובין , חנה נוו...  אל הספר