קרא מאמריהם העבריים של קורצווייל , ישעיה תשבי , יצחק בער ואחרים . דומה שהיסוד המבחין כאן אינו הלשון אלא הכרונולוגיה : המקורות שעד המאה השמונה עשרה אין להם דבר לומר בשם עצמם ; אין הם אלא קרקע שבתוכה מגדל כל היסטוריון והוגה דעות את התופעות הרצויות לו , שאותן הוא מציג בתפיסתו שלו . לגבי ביאל , ההיסטוריוגרפיה של המאה התשע עשרה והמאה העשרים אינה אלא התגוששות רעיונית בין זרמים שונים , המונעים על ידי שאיפות התבוללות , או שאיפות לאומיות , על ידי נטיות מרקסיסטיות ואנטי מרקסיסטיות , השקפות תאולוגיות כאלה ואחרות , ואין הן נושאות בשום אחריות , ואולי אף בשום חובת קשר של ממש למקורות ההיסטוריים האילמים שאותם הן טוענות לבטא ולהסביר . לפי גישה זו , כל הכתוב בזוהר או בכתבי נתן העזתי אינו מעלה ואינו מוריד להבנת תפיסת עולמו של שלום : הדברים הקובעים הם אם שמע הרצאה פלונית על הגנוסיס בגרמניה בנעוריו , אם לאו ; אם קיבל דעתו של בובר בפרשה זו או דחה אותה , וכיוצא באלה . משמע , אלמלא כתב ר' משה די ליאון מה שכתב , ואלמלא פעל נתן העזתי בדרך שפעל , עדיין היה שלום מוצא לו כלי לבטא בו את תפיסתו ההיסטוריוגרפית , במקו...
אל הספר