א . היעדר יכולת להשיג הרשעות בבתי משפט לאחר הצגת הראיות והחומר בפני השופטים . ב . חוסר יכולת למצות את הדין בעניין עבירות ציבוריות שאינן פליליות במסגרת החוק הקיים . ג . חילוקי דעות מול המלצות הצוות המשטרתי , סביב הצורך בביסוס ראיות בתיק חקירה או בהבנת הראיות שהצטברו והדרך להתקדם בחקירה . ד . הסתייעות בתקשורת לפרסום חשדות לכאורה בנוגע לנבחרי ציבור ; בפועל , עינוי הדין התקשורתי מסייע לנאשמים להשיג זיכויים או עונשים קלים בבתי המשפט . ה . התמשכות יתר בגיבוש כתבי האישום , הנובעת בין היתר מחילוקי דעות בתוך הפרקליטות ומהיעדר דמויות סמכותיות המסוגלות לקבל החלטה . ו . מתקפה של נבחרי ציבור כנגד להיטותה של פרקליטות המדינה להגיש כתבי אישום , היוצרת קו חשיבה חדש , זהיר יותר , המבקש לנחול רק הצלחות בבתי המשפט . ז . מחלוקת פומבית בין פרקליטות המדינה ובין היועץ המשפטי לממשלה , המציגה לציבור עמדות מנוגדות בנוגע לתיק חקירה ; מחלוקת מקטינה את הסיכויים להגיש כתב אישום ולהשיג הרשעה בבית משפט .
אל הספר